Follow the trend lines, not the headlines

(2468 מילים. הציטוט בכותרת שייך לביל קלינטון)

"אנו ברי מזל, זו התקופה הכי שלווה בהיסטוריה האנושית". המילים האלו של אובמה גררו, לא באופן בלתי-צפוי, הרבה גילגולי עיניים, שחלקם אף התפתחו לויכוחים בפייסבוק. הנה עוד פעם הקנייתי ברק-חוסיין-מוחמד-אוסמה הנאיבי והעיוור מביך את עצמו. אולם ניתוח קצת יותר מפוכח של הנתונים מראה באופן די חד משמעי שאוסמה צודק. מעולם, בהיסטוריה, לא היה הסיכוי הממוצע של אדם למות כתוצאה מאלימות (או למות בכלל), נמוך כל-כך. הויכוח הסוער במקרה תפס אותי במינכן, והשתלב יפה לתוך טענה אחרת שמושמעת לא פעם, והיא מופרכת במידה דומה, על הגורל השחור שאירופה שוקעת לתוכו. טענה שלפחות במינכן, איפה שהאנשים נוהגים לעבודה במכוניות עם חימום ישבני וכיסאות מתכווננים חשמלית, לא שמעו עליה.

את הטענה שאנחנו חיים בתקופה השלווה ביותר בהיסטוריה האנושית העלו כמה חבר'ה שאני מאוד מעריך בשנים האחרונות – הבלשן\פסיכולוג\חוקר-מח סטיבן פינקר, הזיאולוג\סופר מאט רידלי וההיסטוריון-סופר-סטאר-מקומי יובל נח הררי. האמת היא שאם הייתי חייב לבחור את שלושת הסופרים העיוניים האהובים עלי, יש סיכוי שזו היתה הרשימה המתקבלת (לא בטוח באיזה סדר).

פינקר הקדיש את ספרו האחרון לדעיכת האלימות (עוד לא קראתי, אבל ההרצאה הזו כנראה מסכמת אותו טוב), ורידלי בספר (המאוד מומלץ) האופטימיסט הרציונלי התמקד בנטייה האנושית לנבואות זעם וראייה פסימיסטית. הראיות ששני החברים מציגים הן כל כך חותכות, שההתכחשות אליהן, כפי שבאה לידי ביטוי בהרבה ויכוחים, דומה מאוד להכחשת האבולוציה, ההתחממות הגלובלית או לחילופין האמונה בהומואפתיה, בניגוד לכל העדויות. זה אולי נשמע יומרני כרגע, אבל יהיו כאן כל כך הרבה גרפים שגם מי שלא ישתכנע ממילא יהיה מותש מכדי לענות. מקרה קלאסי של Let’s get it sorted.

אבל לפני זה, כדאי להבהיר:

מה אני לא טוען – אני לא טוען ששלוש (נגיד) השנים האחרונות בהכרח היו יותר טובות משלוש השנים שלפניהן. מגמות היסטוריות ומספריות לא יכולות להימדד בטווחים כאלו. זה פשוט חסר משמעות. אני גם לא טוען שמדיניות החוץ של אובמה בהכרח היתה טובה יותר מזו של בוש. ככלל, אנסה שהפוסט הבא יהיה ההיפך המוחלט מהפוסט הזה מאתר 'מידה' שהוא דוגמא מצוינת לאיך לא ניגשים למידע סטטיסטי. אני גם לא טוען שהעתיד יהיה בהכרח טוב יותר. כי אני לא יודע.

מה אני כן טוען – שהסיכוי של אדם למות היום כתוצאה ממלחמה, רצח עם, פעולת טרור או כל פעולה אלימה אחרת (אם כי אתייחס כמעט ורק למלחמות וטרור). נמוך יותר מבכל תקופה בהיסטוריה. אבל מה זו תקופה? האם ההשוואה היא ל-2010? לא, מפני שזו השוואה חסרת משמעות. אם כך, האם ההשוואה היא ל-1980? 1950? 1050? ובכן, האמת היא שגם, וגם, וגם. אבל אני רוצה להתמקד בעיקר ב-70 השנים האחרונות, פחות או יותר.

מלחמות

נתחיל בגרף של הרוגים במלחמות מאז מלחמת העולם השנייה (מקור) והסבר על המתדולוגיה ניתן למצוא במאמר הזה (PDF). הגרף כולל הרוגים כתוצאה מפיגועי טרור, אבל לא כולל "מעשי אלימות חד צדדיים" כמו רצח עם או הוצאות להורג (כמו שחדי העין שחיפשו את רואנדה אולי שמו לב. גם מוות הנגרם על ידי המלחמה בעקיפין, תופעה מאוד נפוצה בסכוסכים באפריקה, נעדר מהטבלה).

wars

הרוגים במלחמות (כולל טרור) מאז מלחמת העולם השנייה 

עכשיו, אולי בגלל שהגרף לא מונוטוני, מישהו עלול לפספס את הטרנד. אז הנה, הדגשתי אותו ליתר ביטחון:

wars trend

הרוגים במלחמות – הקו הרציף הוא התאמה לינארית לנתונים

 

אבל הגרף הזה לא מספר את כל הסיפור. בשנות ה-50 חיו רק שלושה מיליארד בני אדם על כדור הארץ. כיום אנחנו כבר יותר מ-7.4. מן הסתם, אם אנחנו רוצים לדעת מה הסיכוי שלנו למות במלחמה, צריך להסתכל על שיעור ההרוגים, ולא מספרם הכולל. כשעושים את זה, האפקט אפילו יותר דרמטי:

adjusted wars

שיעור המיתות במלחמה (כולל טרור) – העשור הקודם היה הנמוך בהיסטוריה. העשור הנוכחי גבוה רק במעט מהעשור הקודם, ועדין נמוך לאין שיעור מכל עשור אחר

אנחנו חיים בעידן (כמעט) נטול מלחמות. זה נשמע מוזר, אבל זו המציאות שהגרף מתאר. כן, גם אחרי פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

אגב סוריה, מה עם סכסוכים פנימיים באמת? נכון, מלחמות ענק בין מעצמות כבר לא מתרחשות (וכמה מוזר להפחית בערך עובדה זו), אבל יותר ויותר מדינות קורסות לסכסוכים פנימיים. ובכן, לפחות על-פי המידע הזמין (במקרה הזה, רק עד 2002), גם זה לא נכון (מתוך אותו מאמר):

war table

מספר הקונפליקטים הממוצע – פנימיים וחיצוניים, ירד פי ארבעה בשנים 1990-2002 יחסית ל-40 השנים הקדומות.

אבל מה עם רצח עם, שהגרף הראשון מתעלם ממנו? מה קורה אם ממשיכים את הטרנד עד 2013? ומה קורה כשלוקחים בחשבון את סוריה, ועיראק, ודעא"ש?! ובכן, התשובה היא, ככל הנראה, כלום. כמו שסטיבן פינקר מראה זאת כאן (ומראה גם את הירידה במקרי רצח, אונס וכו'):

mass killing

שכיחות מקרי טבח המוני – ירידה דרסטית מאז סיום המלחמה הקרה

אז יש לאין שיעור פחות מקרי רצח עם והרג המוני (ירידה שהחלה רק בסוף שנות השמונים),אבל אולי המעטים שיש קטלניים הרבה פחות? אולי אפשר לוותר על הסגנון הרטורי השואל כשהתשובה ברורה?

genocide

קטלניות רצח עם –  גם כאשר מתרחש רצח עם, הוא פחות קטלני משהיה בשנות השמונים

ככל שסקאלת הזמן מתקצרת, הנתונים נעשים רועשים יותר, והירידה נראית חדה פחות. אבל אין שום ספק בכך שקיימת ירידה הן במספר מקרי רצח העם וההרג המוני והן בחומרתם. העולם היום נפיץ פחות, גם אם לוקחים בחשבון את הבלגאן בניגריה, סוריה או עיראק.  גם מספר הקונפליקטים ירד משמעותית (אם כי רק מאז סיום המלחמה הקרה):

number of conflicts

 לסיכום, המלחמות נעשות קצרות יותר, נדירות יותר וקטלניות פחות, ועם מעורבות הולכת וקטנה של מעצמות. כשעושים זום-אאוט ל-500 השנים האחרונות, זה נעשה אפילו ברור יותר. חלק מהתלהיכים מתרחשים כבר כמה מאות שנים, חלק רק מאז מלחמת העולם השנייה וחלק רק מסיום המלחמה הקרה. אבל בכל מדד או סקאלת זמן שתבחרו, אנחנו נמצאים בתקופה השלווה בהיסטוריה. הרחוקה והקרובה:

trends.jpg

מגמות ארוכות טווח: ימין למעלה – מספר מלחמות לרבע מאה.  שמאל למעלה – אורך המלחמה הממוצע.  למטה – קטלניות המלחמה (הרוגים לשנת מלחמה).   בעוד שמספר המלחמות ומשכן נמצא בירידה מתמדת כבר 500 שנים. קטלניותן של המלחמות עלתה עד מלחמת העולם השנייה, אבל יורדת בדרמטיות מאז

אירופה

לא פעם אותם אנשים שטוענים שאנחנו לפני מלחמת עולם שלישית ושהרע מכל מעבר לפינה, אוהבים להזהיר בעיקר את אירופה. יש משהו מאוד מעצבן באירופאים העדינים האלו, שמחזיקים לך את הדלת במסדרון גם כשאתה מרוחק ממנה עשרים מטרים. אירועים כמו פיגועי הטרור בבריסל ובפאריס מחזקים את התחושה שאיום הטרור באירופה הולך ומחמיר. זה לא בלתי אפשרי, אבל שוב – לא נתמך בנתונים כלל.

האתר המצוין סטטיסטה (של ההאפינגטון פוסט, נראה לי) שולח מדי יום גרפים שונים ואקטואלים למנויים. לאחר המתקפה בפאריס אשתקד, הוא שלח את הגרף הזה:

europe terror.jpg

טרור במערב אירופה –  הטרור המוסלמי עדין לא קטלני כמו הטרור הבדלני והקומוניסטי בשנות השבעים והשמונים

הגרף הזה מפתיע מאוד, גם אותי. אבל הוא לא אמור. במחצית השנייה של המאה ה-20 מערב אירופה היתה מקום הרבה פחות בטוח. הבאדר-מיינהוף בגרמניה, ה-IRA  בבריטניה, הבריגדות האדומות באיטליה, המחתרת הבאסקית בספרד ואפילו הפת"ח וספטמבר השחור הפלסטינים תקפו שוב ושוב ערים שונות. חלק מהפעולות היו הרבה יותר דרמטיות מהמתקפה על בריסל או פאריס. ב-1978 הבריגדות האדומות חטפו ורצחו את ראש הממשלה האיטלקי אלדו מורו. ב-1984 הצליח ה-IRA להטמין פצצה במלון של מרגרט תאצ'ר. היא שרדה, אבל חמישה נהרגו בפיגוע. המחתרת הבאסקית רצחה את ראש ממשלתו של הדיקטטור הספרדי פרנקו ב-1973. לעומת המחיר הקבוע של יותר מ-100 הרוגים בשנה בשנות השבעים, המתקפות על לונדון, פאריס, מדריד ובריסל נראות הרבה יותר ספורדיות.

בשלב הזה, הדיסוננס הקוגנטיבי של רבים נכנס לפעולה. למה, בכל זאת, ההווה גרוע יותר מהעתיד אם כל המספרים מראים אחרת, בעולם בכלל ובאירופה בפרט? טענה אחת היא שהטרור הבדלני והקומוניסטי של שנות השבעים והשמונים היה ממוקד יותר מהטרור האיסלמי, ולכן מפחיד פחות. דעא"ש יכולים להכות בכל מקום, אבל המחתרת הבאסקית הוגבלה לספרד, וה-IRA לבריטניה. הבעיה היא שבין 1970 ל-1990, כמעט בכל שנה נפגעו מספר מדינות מערב-אירופאיות שונות מטרור, בעוד שמאז 2001, נגיד תחילתו של עידן הטרור המוסלמי, הוא היכה בחוזקה רק ב-4 ערים (+נורבגי ניאו-נאצי פסיכופט אחד שלא ברור איך סופרים אותו), יחד עם עוד כמה התקפות קטנות יותר, בעיקר בצרפת. אז מה אכפת לי אם בכל מדינה אני נרצח על ידי ארגונים שונים, או שארגון גג אחד מפקד על הפיגועים בכל המדינות?

בנוסף, המאבקים של התנועות האירופאיות הקלאסיות נראים לנו ברורים יותר, שפויים יותר לעומת האידיאולוגיה המפלצתית וההרג השרירותי של דעא"ש. רק שזה אמור לשנות רק למי שיש העדפה ברורה להירצח בידי אדם עם אידיאולוגיה מובנת יותר. נכון שארגוני טרור ותיקים יותר לא נהגו לבחור מדינות לא מעורבות כיעד. אבל את האזרחים (והתיירים) הלא-מעורבים שנרצחו – ספרדים, בריטים, איטלקים ועוד, זה לא אמור לעניין.

אבל התשובה המדהימה ביותר שנתקלתי בה היא שאולי הסכנה עצמה יורדת, אבל הפחד עולה. לשמחתי, דארה אובריאן כבר התייחס לטענה הזאת, בהקשר אחר:

אבל זו רק מערב אירופה. המצב במזרח אירופה היה הרי גרוע לאין שיעור. כמעט כל מדינות מזרח אירופה היו עד אתמול ממש דיקטטורות קומוניסטיות עם משטרה חשאית. ולא רק הן – ספרד, יוון ופורטוגל היו דיקטטורות פשיסטיות עד 1974. השלום והדמוקרטיה האירופאיים הם תופעות חדשות לחלוטין, והנוסטלגיה היא לתקופה שמעולם לא התקיימה.

אינדיקציה מצויינת לניתוק בין הפרנויה למציאות אפשר למצוא בגרף הבא מהאקונומיסט:

map

מוסלמים באירופה – תפיסה מול מציאות

בגרף אפשר לראות ליד כל מדינה בבורדו את אחוז המוסלמים במדינה, ובאדום את התפיסה הציבורית – מה הניחוש הממוצע של אזרח המדינה בנוגע לאחוז המוסלמים. כך למשל הצרפתי הממוצע חושב שיש בצרפת 31% כשבפועל יש רק 8%. בישראל, אגב, יש 17% מוסלמים. כך שמי שמודאג שהמיעוט המוסלמי הקטנטן באירופה משתלט עליה, חייב לקחת בחשבון שישראל תיפול הרבה קודם לכן.

עליית הדמוקרטיה

אחד הסיפורים הגדולים של העשורים האחרונים הוא כישלונה המוחלט של ארצות הברית להנחיל בעיראק ואפגניסטן דמוקרטיה מערבית. אבל הסיפור הגדול באמת, שעליו לא מדברים, הוא ההצלחה בהנחלת הדמוקרטיה בכל-כך הרבה מקומות אחרים בעולם.

democracies graph

מדד הדמוקרטיה והאוטוקרטיה בעולם –  מאז המלחמה הקרה יותר ויותר אנשים חיים תחת משטר דמוקרטי

ולמי שאוהב את זה יותר ויזואלי, הנה מפת הדמוקרטיה ב-2012 לעומת 1980 (עוד, פה):

world on 1980

world 2012

קודם כל, למען ההגינות, כדאי לשים לב לכשלים של המפה – ב-2012 עיראק סומנה כדמוקרטיה, זה אולי נכון באופן פורמלי כלשהו אבל חסר כל משמעות בפועל. כנ"ל לגבי רוסיה. אבל אפשר סופסוף להתחיל להבין לאן נעלמה כל האלימות. בברזיל, צ'ילה וארגנטינה הוחלפו החונטות הצבאיות בדמוקרטיות. תהליך דומה קרה בדרום מזרח אסיה. מזרח אירופה עברה מדיקטטורה לדמוקרטיה (במקרה של צ'כיה ופולין), ומדיקטטורה לסתם-משטר-מחורבן, כמו בהונגריה או רומניה. אבל בכל המקרים המדינות נעשו חופשיות יותר, ומסוכנות פחות. גם באפריקה המצב השתפר (למעשה, המצב באפריקה עדין כל-כך מחורבן, שקשה לשים לב כמה דרמטי השיפור שחל ביבשת הזו בעשורים האחרונים).

כן, יש גם מדינות שחוות נסיגה דמוקרטית. טורקיה, רוסיה של השנים האחרונות, אולי הונגריה. בעבר זה קרה לאפגניסטן ולבנון. אבל התמונה הגדולה הרבה יותר חזקה מהדוגמאות הפיקנטיות.

אז איך זה קרה?

המספרים מספרים את הסיפור לבד. הם לא זקוקים לאנקדוטות, או דוגמאות. הם התמונה הכוללת. הם המציאות. אבל אנחנו, בני האדם, מאוד מוגבלים ביכולת שלנו לתרגם את המספרים למציאות. ניסיתי להימנע מכניסה לדוגמאות פרטניות, למרות החיבה הרבה והאובססיבית שלי אליהן. הסיבה היא שזו מלכודת שנטמנת על ידי טרחנים המתמחים בצ'רי-פיקינג. כי ברור שבכל זאת יש הרבה מקומות בהם המצב הורע. ברור שעדין יש הרבה אלימות, הרבה אכזריות, רוע ומוות מיותרים בעולם. ובכל זאת, רק כדי לאפשר לקורא/ת לדמיין איך נראית דעיכת האלימות בזמנים בהם הטלוויזיה כל הזמן צועקת את ההיפך, שווה אולי להיזכר בכמה סכסוכים פופולאריים מהסבנטיז או הניינטיז.

הזכרתי קודם את המחתרת הבאסקית וה-IRA, שנעלמו פתאום. המחתרת הבאסקית הודיעה סופית ב-2011 על הפסקת האלימות, והסכסוך באירלנד נפתר בהסכם יום השישי טוב בבלפאסט ב-1998. הסכסוך במזרח טימור הסתיים ב-2002 בנסיגת הכוחות האינדונזיים. הנמרים הטמיליים מסרי-לנקה, שהתאבדו עוד לפני שזה היה מגניב (וגם רצחו את ראש ממשלת הודו רג'יב גנדי, הבן של [אינדרה, לא ההוא]), הניחו את נשקם סופית ב-2009. הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. בנפאל המאויסטים והרפובליקנים הגיעו להסכם שלום ב-2006 אחרי שנים של אלימות וטרור (המטיילים באנאפורנה בטח זוכרים את מאות שאריות המוקשים לאורך המסלול). הודו היום היא עדין מקום שסובל מאלימות פוליטית ומתיחות דתית, אבל בשנות ה-80 המתיחות בין הסיקים למשטר עלו בחייהם של אלפי אנשים ובסופו של דבר גם בחיה של ראשת הממשלה אינדרה גנדי (שכאמור, גם בנה נרצח בידי טרוריסטים מס' שנים לאחר מכן). בפרו מרידות של שבטים מקומיים ועימותים צבאיים עם אקוודור הסתיימו רק ב-1999. אלה רק דוגמאות שרירותיות של מדינות שביקרתי בהן בשנים האחרונות, ולכן הזדמן לי לקרוא מעט על ההיסטוריה שלהן. אבל סיפור דומה תמצאו בהיסטוריה של מדינות רבות מאוד בעולם. יש כמה יוצאות דופן, כמובן. אבל אלו הן היוצאות מן הכלל שלא רק מעידות על הכלל, אלא גם מעניינות הרבה יותר את עורכי מדורי החדשות. כמו שפינקר כותב:

News is about things that happen, not things that don’t happen

לא הכל טוב

למרות המגמה החיובית, יש מדינות שחווות באופן מובהק הידרדרות. הבולטות הן כמובן סוריה ועיראק, שהתפרקו לתוך מלחמת אזרחים פסיכית שלא רואים את הסוף שלה. הגרף הבא מראה איפה באמת חרא בימינו (ארצות הברית ברשימה אמנם, אבל רק בגלל ה-11 בספטמבר):

real terror

טרור בעולם – מוגבל כמעט ורק לטריטוריות כאוטיות ועניות

זה הסיפור של הטרור היום. לא פיגוע ההתאבדות בבריסל. לא הטבח בסן-ברנרדינו בקליפורניה. הטרור היום הוא במסגרת מלחמות אזרחים במדינות העניות והמסכנות בעולם – עיראק, אפגניסטן, פקיסטן וניגריה. וגם המספרים האלו, שבוודאי נראים גדולים, די זניחים לאורך 13 שנים אם נזכור את הגרף הראשון. וגם המספרים האלו, כמו שהראיתי מספיק אני מניח, נמוכים יחסית למה שראינו בעבר. אז סכסוכים באירופה, במזרח אסיה ובדרום אמריקה שככו, והם הוחלפו בסכסוכים אחרים במזרח התיכון. אבל האמת היא שגם המשפט הזה לא נכון. זו טעות שגובלת בסניליות חמורה לטעון שהתפרקות המזרח התיכון היא תופעה חדשה. לבנון התפרקה לתוך מלחמת אזרחים כבר ב-1975, המצרים בחשו במלחמת האזרחים התימנית בשנות השישים, הירדנים טבחו בפלסטינים בספטמבר 1970, חאפז-אל אסד טבח בחאמת ב-1982 (והרג עד 40,000 איש) כשהבן שלו בשאר עוד היה בן 17. ומעל הכל מלחמת איראן-עיראק שהיתה מהקטלניות מאז מלחמת העולם השנייה. נכון, מלחמה קונבנציונלית ולא טרור, אבל הרבה יותר נוראית. תחושת הבלגאן-כולם-נגד-כולם היא לא חדשה (לא קרובה אפילו), כמו שהיא באה לידי ביטוי באחת הסצינות האהובות עלי בקולנוע הישראלי. מבין ארבע המובילות את טבלת הטרור והמוות – אפגניסטן, עיראק, סוריה וניגריה, רק בסוריה מדובר בתופעה חריגה וחדשה יחסית. האלימות באפגניסטן היא מצב כמעט קבוע מאז הפלישה הרוסית ב-1979, עיראק סבלה מדיכוי קשה של סדאם חוסיין (כולל טבח ב-100,000 כורדים בנשק כימי ב-1988) ושתי פלישות אמריקאיות. מלחמת ביאפרה בניגריה היתה קטלנית יותר מכל התקפות ארגון בוקו חראם ביחד, עם יותר ממליון הרוגים בלחימה, טבח ורעב.

שורשי הפסימיזם

עד כאן הנתונים. מפה, הכל ספוקלציות. אני יכול לחשוב על כמה סיבות לפסימיזם. הראשונה היא הזמינות של הזוועות. המהירות והגרפיות. היום הכל מתועד, מצולם ומדווח, הן הודות להתפחויות בטכנולוגיית המידע, והן בגלל תאוות רייטינג. והצילומים, בניגוד לאותיות היבשות מהעיתון, מאפשרות לצופה לדמיין את הזוועה העתידית הרבה יותר טוב. בעידן כזה, אין פלא שחצי פרשנים וחצי שרלטנים כמו ד"ר גיא בכור או צבי יחזקאלי (שבדקה 5:43 אפשר לשמור אותו מספר שהקדוש ברוך היא הקשה את לב החמאס) מככבים.

לזמינות המידע, המרדף אחרי הדרמה והאלרמיסטים-הטרמפיסטים מצטרפים ארגוני הטרור עצמם. הרי המהות של הטרור היא כמובן הפחדה. הפחדה שמגיעה בדיוק כשאין לך כוח פוליטי או צבאי לקדם את המטרות שלך בדרכים אחרות (אזהרה 1: PDF. אזהרה 2: 15 עמודים. אבל כשיהיה לכם זמן, פנו כמה דקות למאמר הזה של יובל נח הררי). העובדה שדאע"ש הצליח לגרום להוצאות בודדות להורג, דרמטיות, יצירתיות ופסיכיות ככל שיהיו, לפתוח מהדורות חדשות היא הישג הטרור הגדול בהיסטוריה בתחום הניו-מדיה. זאת, בזמן שלוחמי דעא"ש עצמם הם ליצנים בכפכפים (במיוחד אבו-חג'אר שכמעט ירה את האר-פי-ג'י בתוך הג'יפ שלוש פעמים).

הפחדת הציבור היא לא רק באינטרס של התקשורת וארגוני הטרור עצמם, אלא גם של הפוליטיקאים . מימין, השמרנים תמיד ינסו לגרום לתחושה של קריסת הסדר כדי לשמור על הבסיס האלקטורלי שלהם. פחד מהמהגרים, פחד מהאויבים. פחד מהלא נודע שמאיים על הסטטוס-קוו. בשמאל, חוששים שהודאה בשיפור העצום תסרס את המאבקים החברתיים שלהם. נסו להגיד לאקטיביסט אמריקאי אכול-אשמה שבחירת נשיא שחור היא דווקא כן אינדיקציה חזקה לירידה בגזענות. אבל אין סתירה בין חתירה לחברה טובה יותר להכרה שהיא אכן משתפרת, כפי שכתב באופן שנון ממני תם אהרון.

האינטרסנטים הפסימיסטים כולם – פוליטיקאים, אנשי תקשורת וטרוריסטים – רוכבים על נטיות פסיכולוגיות טבעיות. כשאנחנו מסתכלים על העבר, קשה אולי להבין את המובן מאליו – שכשהעבר עצמו התרחש, ההשלכות עוד לא היו ידועות. אף אחד לא ידע שמשבר הטילים בקובה לא יסתיים במלחמה גרעינית. שהודו ופקיסטן לא ידרדרו לקטסטרופה גרעינית. שברית המועצות תקרוס. שהבאדר-מיינהוף יגמרו בסך הכל כפוסטרים דקורטיבים בבתים או בארים של היפסטרים שמאלנים. שבוגרי מחתרת מזג האוויר האמריקאית יתראיינו על העבר שלהם על כוס קפה בסלון כאילו הם אלופי גולף לשעבר. לכן, קשה לנו להבין כמה מפחידים היו האיומים האלו בזמנו. הדבר המדהים הוא שלא נראה שאנשים מבוגרים מספיק לזכור את התקופות האלו חסינים מכשלי הפסימיזם. סבתא שלי, שחיה ברומניה משתפת הפעולה בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן בדיקטטורה של צ'אושסקו, היתה מודאגת יותר מכל אחד כשסיפרתי לה שאני נוסע למינכן (וברור שהיא הבאה בתור אצל דעא"ש).

אני לא יודע מה יהיה העתיד. אולי הרע מכל באמת לפנינו. אולי הסדר יקרוס. אולי האיסלם ישתלט על אירופה, ובחירת ראש עיר מוסלמי ללונדון היא אות הפתיחה. אבל גם האלרמיסטים לא יודעים. אני רק יודע שלפי הנתונים – מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. ובדרך כלל, להמר שאנחנו נמצאים בדיוק בנקודת המפנה של ההיסטוריה זה לא סביר. כי גם בשנות השבעים, השמונים והתשעים הבטיחו לנו אותו דבר:

 We are of course not optimistic about our chances of success. some sort of eco-catastrophe if not nuclear war seems almost certain to take place before the end of the 20th century

(מתוך מאמר שנכתב בשנות ה-70 על ידי מי שהיום הוא יועצו של אובמה לענייני מדע)

golda

במובן המוכלל, גולדה צדקה

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “Follow the trend lines, not the headlines

  1. מאמר יפה ומעניין.
    אבל, מה שאני בעיקר רואה מהגרפים הוא שהייתה ירידה באלימות העולמית (למעט מלחמות גדולות שיש פעם בכמה זמן ואין דרך לדעת אם לא תהייה כזו מחר) מאז נפילת בריה"מ ובעיקר בעשור שאחרי נפילתה. ובעשור האחרון האלימות, בעיקר המוסלמית, עולה. זה נכון קצת לאירופה והרבה לעולם כולו (במיוחד בגלל סוריה).
    וזו הבעיתיות באמירה של אובמה. אני לא חושב שמישהו טוען ברצינות שהיום יש בעולם יותר אלימות מב-1942 או שיש לאזרחי ארה"ב יותר סיכון מבשנות השבעים. הטענה נגד היא העובדה שדווקא בשמונה שנות שלטונו של אובמה האלימות בעולם גדלה (אם זה קשור לאובמה או לא זו כבר דעה פוליטית).
    בנוסף, בעוד שהטרור האירופאי בעבר היה נושא של מדינה ספציפית וקשור לדרישות ספציפיות מאותה מדינה, היום הטרור נובע מארגונים שלטענתם, פשוט רוצים להרוג נוצרים ויהודים. זה אמנם לא משנה לאף אחד למה רצחו אותו, אבל, סכסוך על שטח או על פוליטיקה פנימית נראה כדבר פתיר (ואכן, בסופו של דבר, רוב הסכסוכים נפתרו) בעוד שמלחמת דת נראית פחות פתירה. ומכאן, לדעתי, נובע הפחד לעתיד.
    בקיצור, אם ביבי יחליט להפסיק לחסן נגד פוליו ותהייה מגפת פוליו בישראל ואז הוא יגיד שאנחנו חיים בתקופה הבריאה ביותר אי פעם, האמירה שלו תהייה נכונה ברמה היסטורית, אבל עדיין יגידו עליו שהוא מדבר שטויות.

    • בנוגע לפסקה השלישית שלך – אני מסכים עם הטענה הזו באופן עקרוני, אבל חייבים להתייחס גם להיבט המספרי. אם אני חייב לבחור בין טרור שנראה, בדיעבד לפחות, רציונלי, לבין טרור שנראה שרירותי לחלוטין. ברור שאני אבחר בטרור הרציונלי. אבל לא כשהפערים במספרים גדולים כל כך.

      דבר נוסף בנוגע לעליית הטרור והאלימות המוסלמים: קשה לדעתי לייחס את האלימות במזרח התיכון רק לאיסלם. אני ממש ממש לא רוצה להשמע אפולגטי בנושא של האיסלם, כי ברור שיש קשר חזק בינו לבין הטרור בעולם, אבל צריך גם להיזהר מלייחס למלחמת האזרחים בסוריה ועיראק ולפיגועים באירופה את אותה תופעה. כל מיני אתרים כמו Religion of peace שעוקבים אחרי ההרוגים במלחמות האלו ומייחסים אותם לאיסלם לא עשו, אני מניח, מעקב דומה אחרי קורבנות הנצרות האורתודוקסית בזמן מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. במילים אחרות – העלייה בהתקפות של האיסלם על העולם הלא-מוסלמי היא בסה"כ קטנה, ואל העלייה במתקפות בשם האיסלם על מוסלמים אחרים חייבים להתייחס גם כאל חלק ממלחמת אזרחים במדינות לאום מלאכותיות שהתפרקו (בדומה ליוגוסלביה, כאמור).

      לא רציתי להתמקד במדיניות החוץ של אובמה דווקא. אני כן חושב שהרבה אנשים חושבים שהעולם היום, ובפרט אירופה, מסוכנים יותר מבשנות ה-70. אם אין אנשים כאלו, אז תקפתי כאן איש קש. בנוגע לתקופת אובמה, אני לא רואה איך אפשר ברצינות להתייחס לזה כיותר מרעש אקראי (זה בהיבט הסטטיסטי. בהיבט הפוליטי, כמובן איך אפשר להתייחס לטעויות של אובמה במנותק מהטעויות של בוש).

  2. קראתי כל מילה, ונדמה לי שכל הנתונים חסרי תועלת, מכיוון שכולם מתחילים באופן נוח מאד ב1946 – סיומה של אחת התקופות הכי אלימות והרסניות בהיסטוריה. זו בחירה סלקטיבית שנועדה לאשש טענה, לא בחינה אובייקטיבית של ההיסטוריה. באותה מידה אדם שחי ב1914 היה יכול לבצע סקירה של מאה השנים האחרונות ולהראות שאנו חיים בתקופה השלווה ביותר אי פעם (השנים 1814-1914 באמת היו שלוות באופן יוצא דופן). כדי לשכנע באמת שאנחנו הולכים לקראת עולם שלו יותר צריך לסקור את הנתונים לפחות בשלוש מאות השנים האחרונות, ואם אין נתונים אז לייצר הערכות סבירות, וגם זה לא מבטיח כלום.

    • בדיוק להיפך – אם הייתי הולך עוד אחורה ומכניס את שתי מלחמות העולם, הירידה היתה הרבה הרבה הרבה יותר דרמטית…

      • אם לא היית מדבר כאילו ההיסטוריה התחילה לפני מאה שנה, אלא הרבה לפני כן, עדיין הייתה ירידה?
        אין שום תוקף מדעי לטענה "אנחנו חיים בתקופה השלווה בהיסטוריה" כאשר בוחנים שבעים, או מאה שנה, ומתעלמים מאלפי שנים אחרות. זה כמו לקבוע שכל הברבורים בעולם שחורים על בסיס בחינה של אוסטרליה בלבד.
        אפילו אם נעשה לעצמנו הנחה ענקית ממש, ונפחית את המהימנות של המחקר שלנו מאד, ונחליט לבחון רק תקופה שבה יש מהימנות גבוהה של נתונים – נניח מראשית המאה ה-19 עד היום – אני מאמין שנגלה ש100 השנים שבין 1814 ל1915 היו שלוות יותר מהיום.
        האמת היא שאתה בעצמך הבאת גרף שמראה את זה – הגרף שמתאר מספר הרוגים לשנת מלחמה ב500 השנים האחרונות.

      • אני לא מבין מה אתה מנסה לטעון. שהיו תקופות פחות אלימות בהיסטוריה האנושית מ 60 השנים האחרונות? שרמת האלימות אינה יורדת באופן עקבי ב 3000 השנים האחרונות? אם זה מה שאתה טוען, הקונצנזוס המדעי כיום הוא שאתה טועה. בשנים האחרונות נכתבו על כך מספר ספרים (בין היתר של סטיבן פינקר) שבמידה רבה הביאו את הוויכוח לקיצו ואין היום אף חוקר רציני שטוען אחרת.

      • הטענה שלי היא שאין במאמר הזה שום הוכחה לכך שאנחנו חיים בתקופה הכי שלווה בהיסטוריה. למעשה הוא לא עוסק בשאלה הזו בכלל – הוא עוסק בשאלה מה היחס בין התקופה הנוכחית לשאר התקופות שאחרי מלחמת העולם השנייה. ברור שאין בכך שום הוכחה לכך שההפך הוא הנכון, ואני גם לא טוען את זה.
        ולומר "הקונצנזוס המדעי הוא שאתה טועה" זה נחמד אבל זה לא תורם כלום לדיון. אם זה מה שהקונצנזוס טוען, תביא הוכחות ואולי אני אשתכנע שטעיתי. צריך להיות מדען ממש גרוע כדי להשתכנע מהטענה "אבל כולם חושבים אחרת", במיוחד כשהיא באה בלי ראיות.

      • כמו שכתבתי, התמקדתי בעשורים האחרונים, בעיקר ממלחמת העולם השנייה. האמת היא שכשמסתכלים על ההיסטוריה הרחבה יותר המגמה הרבה יותר ברורה (Tבל אני מסכים שלא התייחסתי לזה בגרף). אני מצטער להפנות אותך להרצאה, אבל אני ממליץ אם יש לך זמן:

        הוא מראה די הרבה נתונים השוואתיים לתקופות קדומות יותר. בכלל, בעוד שאפשר לטעון שמקום מסוים בשנות השבעים היה בטוח מהיום, ההשוואות לעבר בהן לא היו זכויות אזרח, חיסונים או אנטיביוטיקה נראות לי כמעט חסרות משמעות. מלכתחילה הסיכויים שלך להיות עבד, או סתם שייך למעמד שאין לחיים שלו ערך (50% אפריורית, כי היית עלול להיוולד אישה) גבוהים לאין שיעור מהיום. כך שאפילו אם היתה תקופה עם פחות מלחמות (ואני רוצה להבהיר, פינקר מראה שלא ממש היתה), נראה לי ברור שהעולם היה מקום הרבה פחות בטוח. אגב, הוא מראה יפה איך בנרמול לגודל האוכלוסיה, מלחמת העולם השנייה אפילו לא היתה האסון הנורא באנושות, ובסדר גודל דומה לאסונות שפקדו את האנושות אחת למאה. מלחמת העולם הראשונה לא בטופ 10 בכלל.

  3. הנתונים לגבי שיעורי המוסלמים באירופה מצוצים מהאצבע. לא ברור גם איזו מטרה הם משרתים בדיוק במצגת הזו העוסקת במגמות לאורך זמן של שיפור ברמת ובאיכות החיים וברובה מבוססת על נתונים פחות או יותר אמינים. אין אף גורם רשמי באירופה שאוסף את הנתונים האלה. הכל מבוסס על נתוני סקרים שהם לא יותר מהערכות מוטות פוליטית (שלא לומר מפוברקות לחלוטין) כדי לרצות את ראשי האיחוד האירופי (שגם מממן את מרביתם) שהוא מוסד אולטרא-ליברלי ופרו-איסלמיסטי.

  4. "הטרור היום הוא במסגרת מלחמות אזרחים במדינות העניות והמסכנות בעולם" – יש לך את זה ביותר פוליטיקלי קורקט? אני מבין שיש לך בעיה קשה להגיד את האמת: שהטרור היום קשור כולו לאלימות איסלמיסטית. ללא איסלמיסטים העולם היה נראה הרבה יותר טוב.

  5. כתבה מושקעת. ניכר שאתה מבין איך לנתח סטטיסטיקה. תודה על ניתוח נתונים מעניין. מעבר לכך, אני חושב שהסקת המסקנות שלך מסוכנת מאוד (אם כי הרבה פחות מסוכנת מזו של כתב אתר מידה):
    1. הגרף שמראה את קטלניות המלחמות ב500 השנים הבאות, מראה בצורה די ברורה כי קיימת סכנה של מלחמה אחת כוללת וקטלנית. כל כך קטלנית שלא תבייש את אף נבואת זעם. נבואת זעם אחת יושבת לי בראש – של איינשטיין.
    2. ניתחת את הנתונים בצורה רצינית אבל צריך לזכור שנתונים סטטיסטיים מעידים על המציאות בתנאי שהמציאות לא משתנה. כידוע, העולם משתנה כל הזמן. אפשר לטעון שעד כה השינויים היו מחזוריים או התקזוו או כל דבר אחר. כך או כך, זה לא מעיד מה יהיה בעתיד ולא מן הנמנע שמשהו דרסטי יקרה ואנחנו נמצא את עצמנו בשנים עקובות מדם כמו שהאנושות לא ידע מעולם.
    3. יש כל כך הרבה נתונים לקחת בחשבון, שפשוט לא ניתן להסיק מסקנות מניתוח סטטיסטי בלבד. למשל, אם תנתח סטטיסטיקה של התפשטות האיסלאם, תבין שרף הפחד הנוכחי של אנשים מפני האיסלאם ודהאש, לא מספיק גבוה. לאיסלאם מטרה אחת, להתשלט על העולם. הוא עושה כל שביכולתו כדי לעשות כן. מאז היווצרותו, הוא מתפשט באופן אקספוננציאלי ומשמיד תרבויות שלמות. פעם אפריקה לא הייתה מוסלמית. למעשה פעם אף אחד כמעט לא היה מוסלמי. ואני דווקא צופה שאירופה בסכנת התאסלמות.
    4. באותו הקשר, אי אפשר להסתכל על 8% מוסלמים בצרפת ולהגיד שזה כלום, מבלי להראות כמה מוסלמים היו בצרפת לפני עשור, או כמה עשורים. יכול להיות שיש מגמת גדילה מעריכית.

    ושיהיה לכולנו בהצלחה

  6. מעולה. אני תמיד מעדיף לקבל את המידע דרך דאטה ולא דרך סיפורים
    אבל כמו ישראלי טוב, חייב להגיד משהו. בתור אחד שמניע תהליכים עסקיים על בסיס דאטה שא נ י בוחר להציג בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, חשוב לי לומר את זה: סטטיסטיקה היא אף פעם לא אובייקטיבית. תמיד נבחר את הגרף, המימד והמטריקה שמתאימים לאג'נדה שאנחנו רוצים להציג.
    כמו שאמר מישהו חכם ממני פעם:
    There are three kinds of lies : lies, damned lies and statistics

  7. קצת מתבייש לראות את התגובות המפקפקות כאן – לגבי משהו שהוא יחסית קולע, ידוע, מבוסס וקונצנזואלי (בתחום האקדמי של מדיניות ציבורית, יחבל, היסטוריה, וסוציולוגיה). למרות שכמובן ספק הוא דבר בריא, אבל די ברור שלא מדובר בספק בריא. בכל מקרה, יש המון מקורות מידע המאששים זאת, לדוגמא:
    International Institute for Strategic Studies, Economist Intelligence Unit, IEP, Armed Conflict Database, EIU, UNHCR, etc. מי שלא "מאמין" למסקנות מוזמן לבדוק בעצמו. אבל אין טעם להפריח השערות שזה לא נכון.
    זה גם נכון ספציפית לישראל, כפי שפורסם עי צהל, אבל גם חוקרים אחרים. עברנו מלחמות רציניות עם מאות ואלפי הרוגים. כרגע אנחנו ב'מבצעים' עם עשרות הרוגים. למעשה מקום המדינה ב- 95% מהזמן יש יותר הרוגים בתאונות דרכים מאשר בטרור. בחלק ניכר מהשנים יש פי 20 הרוגים בתאונות מאשר בטרור. ובחלק ניכר מהם יש יותר התאבדויות מאשר הרוגי טרור…..
    אני גם הייתי מרחיב את ה- scope. אם אנחנו מדברים על תקופה שלווה זה לא רק הרוגים. ז"א יש הרבה פרמטרים נוספים המצטרפים לקונפליקטים – לדוגמא גם כמות הפליטים בירידה (מגמה). וכמובן בהרחבה: מס' הרציחות, מס' הפשעים, וכו. כולם בירידה ותורמים ל"תקופה השלווה ביותר".
    אפשר גם להרחיב את זה הרבה מעבר, לדוגמא גם בריאות היא שלווה: סרטן כבר אינו מחלה קטלנית (רבים השורדים על הנפטרים), וכמובן גם לא HIV, ומסכרת נפטרנו מזמן. סיבות המוות הן השמנה, אלכוהול וסיגריות – לא מלחמות מגיפות ותאונות – וזה לחלוטין "צרות של עשירים". אגב אלו אינדיקטורים שמבחינה לוגית/מדעית אינם מעידים על מצב הבריאות שלנו, לשם כך יש מחקרים באוכלוסיה (לא פר מחלה) – הבאתי אותם כדוגמא המאפשרת 'להרגיש' את השינוי.
    אם לחזור לנושא, הנתונים לגבי הרוגים בסכסוכים (ההשוואה בין ההווה לעבר והמגמה) נכונים לא רק ל-50, או אפילו 100 שנים אחורה, אלא גם בתקופות קדומות, לפני הספירה, ואפילו פרהיסטוריות. בקיצור: מה שכתוב קולע – עובדתית זו אכן התקופה הטובה ביותר אי פעם. מבחינות אחרות, רגשיות, חברתיות, תרבותיות, קהילתיות… זה סיפור אחר.
    וד"א יש גרפים ותרשימים מורכבים שמציגים בדיוק את כל הנתונים במקום אחד. לדוגמא: Timeline של קונפליקטים המציין את משכם ואת כמות ההרוגים יחסית ואבסולוטית בפירוק לפי יבשת. יש עוד. ממליץ לחפש.

    גם ההשערה שלך (ושל דארה אובריאן הנפלא) אוששה סוציולוגית. לדוגמא נורינה הרץ מצאה ש-75% מהצעירים (בני העשרה בערך) חוששים מטרור. היא כותבת שזהו לא רק פחד אלא תחושה של existential threat. למרות שרובם, עובדתית, לא יחווה טרור, הם חווים זאת וירטואלית 24/7 בסמארטפונים.
    ("they are experiencing it virtually 24/7 on their smartphones").
    אם נסתכל 20, 40, 60 שנה אחורה, נראה שקיבלנו המון ערוצים, חדשות, עיתונים, כתבים, אתרים, וידאו ותמונות. אין כמעט ארוע שאינו מתועד – מכל הזויות. וכמובן יש נטיה להציג את הדברים הכי מעניינים בצורה הכי מעניינת (יותר מתמיד הרייטינג משחק תפקיד). אנחנו הרבה יותר תקשורתיים בעבר. זה התחיל מהטלפון, עבר למחשב, וכלה בסמאטרפון. אז לכך מצטרפת הרשת החברתית המייצרת שיח אינסופי (ו-'באז'), והסמארטפון שהופך את זה למיידי, אישי – ותמידי (כל הזמן איתנו). אם 'נכפיל' את כל הדברים שמנינו כאן, הגידול העצום הזה במדיה ובתקשורת, קל לראות שכל ארוע מוכפל פי 1000 (לשון ציורית בלבד) בהשוואה לעבר. ה יוצר "הד" נרחב ומגביר את התחושה.

    (כתבתי את התגובה די ברפרוף וכלאחר יד, כדי לתת חיזוק או כיוון בנושא; לא הייתי ממליץ להסתכל על כל טענה כאן באמת צרופה – למרות שעד כמה שזכור לי רובן מבוססות – אלא על התמונה הגדולה)

  8. אחלה מאמר. שתי הערות:

    1. הדו"ח האחרון של Freedom House על מידת הדמוקרטיה בעולם מראה כי השנה האחרונה היתה הכי גרועה בתהליך של 10 שנות קיפאון/הידרדרות איטית במידת החופש בעולם. https://freedomhouse.org/report/freedom-world/freedom-world-2016. אין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית לדעת אם מה שאנו חווים בשנים האחרונות (טרור, פליטים, עליית הפופליזם/בדלנות לאומנית) יהיה שינוי מגמה משמעותי.

    2. מישהו (אתה?) צריך להכין אותם גרפים לגבי מקרי מוות כתוצאה מאלימות בסכסוך הישראלי-ערבי בכלל והישראלי-פלשתיני בפרט. צריך להזכיר לאלארמיסטים, לסוחרי הפחדים ולדמגוגים מימין שפעם היו לנו אלפי הרוגים במלחמות, שאפילו בששת הימים נהרגו לנו כ-700 חיילים, שכל אחת משלושת הנסיגות שביצעה ישראל (סיני ב-1982 לאחר הסכם השלום, דרום לבנון ב-2000, ורצועת עזה ב-2005) הצילה את חייהם של בין מאות לאלפי ישראלים- אם משווים את מספר ההרוגים הישראלים – חיילים ואזרחים – באותו מספר שנים שאחרי כל נסיגה, לשנים לפניה. בגזרת סיני זה 34 שנים לפני ואחרי – אלפים מול סביבות 0; בגזרת לבנון זה כמה מאות מול סביבות 170 לדעתי; בגזרת רצועת עזה הנתון שאני מכיר זה: בין שנת 2000 לשנת 2005 (חמש שנים) היו 141 אזרחים וחיילים ישראלים הרוגים ברצועה. מאז ההתנתקות ועד היום (עשר שנים), היו 125 חיילים ואזרחים הרוגים כתוצאה מאלימות עזתית. במילים אחרות, ההתנתקות הקטינה את האבידות שלנו בנפש ברצועה בהרבה יותר מפי שניים.

    ואגב, אף אחת משלושת הנסיגות הללו לא היתה מתרחשת לו היה זה תלוי במחנה הדתי-לאומי שמרבה להטיף מוסר בנושאי ביטחון לאומי/"אסון אוסלו"/"פשע ההתנתקות" וכו, ושמוביל את גלישתנו למדינה דו-לאומית. ספיציפית על ההתנתקות, אני חושב שהיא מדגימה מצוין את הנתונים היבשים מול הפחד, את הביטחון מול תחושת הביטחון, בגלל המנהרות והרקטות (שגרף השיפור שלהן החל עוד ב-2001).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s